על קטניות, דמוקרטיה ויציאת מצרים

בתחילת המאה ה-19 שלט בצרפת נפוליאון בונפרטה. הוא בנה את השלטון שלו בצורה ריכוזית, ורצה להכפיף אליו גם את היהודים. באוקטובר 1806 הוא כינס בחגיגיות 71 רבנים מרחבי צרפת ומערב אירופה תחת השם היומרני "הסנהדרין". אחת הפסיקות ההלכתיות שלהם היתה שלחיילים בצבא הצרפתי מותר לאכול קטניות בפסח.

החת"ם סופר לימד זכות על התשובה והסכים שבשעת הדחק כדאי להתיר קטניות. אבל היה חשוב לו להדגיש שאין לשום מוסד ריכוזי רבני סמכות לבטל את מנהג כל המדינה, אם רוצים לעשות את זה צריך לכנס נציגים ותלמידי חכמים מכל הקהילות באירופה, לא רק מצרפת.

רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב חגג לאחרונה גבורות. הוא היה טייס קרב שלחם במלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון. הוא עסק בחינוך והיה מנהל הגימנסיה הרצליה, ומאז שנת 1999 הוא ראש העיר העברית הראשונה. השבוע הוא התראיין בפודקאסט של נדב פרי והביע את מורת רוחו מהחברה הישראלית:

"התפרקנו מהיכולת להגיד שיש לנו ערכים משותפים. הסיפור שהערכים המשותפים שלנו הם יהדות גם זה לא נכון... כשלנו, כי איכשהו נכנסנו מהר מאוד למציאות שדמוקרטיה זה דבר מובן מאליו, אבל הוא לא מובן מאליו למי שמאמין שיש עליון... אם אתה מאמין בו, זה אומר שהוא עליון, כי לא יכול להיות שבית המשפט יחליט בניגוד למה שכתוב במה שאתה מאמין. ולכן דת מעצם טבעה היא אנטי דמוקרטית. בדת אנחנו הולכים לרב על כל מה שאני עושה... אם ההלכה היא החוק אז אנחנו איראן. אין מדינה בעולם שחוקתה היא דתית והיא דמוקרטית. אין דבר כזה".

חולדאי רואה ניגוד חריף בין היהדות לבין הדמוקרטיה. אני רוצה להציע נקודת מבט שונה.

התנועה הציונית והמדינה היהודית קמו באופן דמוקרטי. זה באמת היה דבר מובן מאליו, וחוקרי מדעי המדינה הראו שזה המשך טבעי של הקיום היהודי בגלות. לא היה לנו אפיפיור או מוסד דתי עליון. הסמכות היתה מבוזרת, כמו שמלמדת תשובתו של החת"ם סופר (ותודה לרב בני הולצמן על הניתוח היפהפה).

השורשים של ההתנהלות הדמוקרטית הזו עמוקים יותר, והם השפיעו לא רק על עם ישראל.

תומר פרסיקו החל לאחרונה להוציא לאור, סדרת חוברות בשם "אתגרי הדמוקרטיה" בהוצאת אוניברסיטת רייכמן. בין הכותבים בסדרה פרופ' אהרן ברק ופרופ' אווה אילוז. אם היה צריך לשייך את הסדרה הזו לאחד משני קטבים, דמוקרטי או דתי, זו לא היתה מלאכה קשה.

את הכרך הראשון בסדרה, "ליברליזם", כתב פרסיקו. תפיסת זכויות האדם, הוא מסביר שם, התפיסה לפיה השלטון צריך לשרת את האזרחים ולא להיפך, החלה כתפיסה דתית. הוא מביא דברים שכתב ארכיבישוף איטלקי במאה ה-16: "כל בני האדם נוצרו באופן שווה בצלם א-לקים... לכופרים, ששותפים למהות הזאת, חייבת ללא ספק להיות אפשרות לבעלות ושליטה". הדברים הללו של הקרדינל רוברטו בלרמינו מצאו את דרכם לתוך מגילת העצמאות האמריקאית, שהכריזה: "כל בני האדם נבראו שווים, והבורא העניק להם זכויות מסוימות, בלתי ניתנות להפקעה, ובהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר".

השורשים של התיאולוגיה הזו מקורם בתורת משה. ספר בראשית נפתח בסיפור בריאת העולם, ובתוכו בריאת האדם בצלם א-לקים. המושג של צלם א-לקים לא נשאר מופשט, הוא מופיע כנימוק לאיסור רציחה. זהו הבסיס לערך של חיי אדם וכבוד האדם. ספר שמות מספר את סיפור השעבוד, המאבק נגדו, והיציאה לחירות. משם זה הגיע לנצרות, ולארצות הברית של אמריקה שמייסדיה היו אנשים דתיים שלמדו עברית בשביל לקרוא את התנ"ך בשפת המקור.

---

בעולם התיאולוגי שפרסיקו פורס יש מתח בין ההומניזם וזכויות האדם, לבין הצו הדתי העליון או קבלת עול מלכות שמים. פרסיקו נותן מקום למתח הזה, הוא מראה איך לצד התיאולוגיה של זכויות האדם, התפתחו כיוונים אחרים של ליברליזם חילוני כמו למשל במהפכה הצרפתית.

אנחנו כיהודים נולדנו למורשת עתיקה שכוננה מהפך אמוני ושלטוני בעולם. נולדנו לסיפורי התנ"ך, בריאת העולם ויציאת מצרים. נולדנו למורשת של הקהילות היהודיות בגלות. אפשר להתווכח עם חלקים במורשת הזו, לקיים שיחה נוקבת. אבל לכל הפחות צריך להכיר אותה לעומק, להבין את המשמעות שלה בהיסטוריה האנושית, ולתת לה כבוד. לבנות חוליה נוספת של מספרי סיפור יציאת מצרים. חג חירות שמח!