אני רוצה לדבר על המינוי של יהושע בחייו של משה. על מהי מנהיגות, על ענווה ונאמנות, ועל המגמה הרפובליקנית של התורה.
בדרשה לפרשת בלק הזכרתי את ספרו של ד"ר אסף מלאך "מהתנ"ך ועד מדינת היהודים". ישנה טענה של היסטוריונים שהיהדות היתה מאז ומעולם דת, ולא עם. בעת החדשה היהודים המציאו את העם היהודי ואת התנועה הציונית. מלאך מציג בספר שלו משנה סדורה ומפורטת נגד הטענה הזו. הוא מראה שלא רק שהלאומיות היהודית היתה קיימת, היא נתפסה כמקור השראה מרכזי לתנועות לאומיות ולהגות מדינית בהקשרים רבים מאוד. מלאך עוסק בתפיסה הלאומית היהודית ובאופן שבו היא נתפסה והשפיעה על זרמי מחשבה ותהליכי התהוות של עמים. הוא מגדיר את התנ"ך כבעל "מגמה רפובליקנית", ונוגע במסר שבעיני הוא מהמרכזיים בתנ"ך:
הצבת העם במוקד הסיפור ההיסטורי היא קצה קרחון של רפורמה תיאולוגית פוליטית מקיפה העולה מפרקי המקרא. במסגרת רפורמה זו, המקרא חיזק והעצים באופן שיטתי את חשיבותו של העם והחליש במקביל את מרכזיותו של המלך, בצורה חסרת תקדים בממלכות המזרח הקדום. את המגמה הזו, שבאה לידי ביטוי בשורה ארוכה של דימויים וחוקים, ניתן לכנות בשם "מגמה רפובליקנית". מונח זה משמש בהיסטוריה של המחשבה המדיני בכמה משמעויות, ועל כן אבהיר למה כוונתי בשימוש שאני עושה בו כאן. רפובליקה משמשת במקרים רבים ככינוי לצורת משטר ללא מלך, או שהמלך איננו עומד במרכזו. ברפובליקה, האזרחים עומדים במרכז החשיבה הפוליטית ואינם מתפקדים כשחקני-משנה או כניצבים בלבד בהצגה של המלך או של חצר המלכות. אמנם בחלקים נרחבים של המקרא אין שלילה של הלגיטימיות של המלך או ביטול חשיבותו, אך עם זאת, כפי שיובהר, מגמתו הרפובליקנית הכללית של המקרא ברורה מאוד.
אחד המאבקים הגדולים של התורה הוא במנהיגות חזקה מידי, בגאוות מלכים.
המאבק הזה מתחיל מסיפורי בראשית. חטאם של אנשי דור המבול היה שבני האלהים של הדור, כלומר המלכים והשרים, לקחו להם נשים מכל אשר בחרו, השתמשו בכח שלהם בשביל לפגוע בנשים תמימות. פרעה ואבימלך המשיכו את הדרך הזו וחטפו את שרה ורבקה. בספר ויקרא נאמר שעם ישראל עתיד לירש את ארץ כנען בגלל התועבות האלה שעשו עמי כנען. מלכיהם ושריהם נהגו בגאווה ובאלימות והארץ הקיאה אותם. התורה מדגישה שהארץ ניתנה לנו על תנאי, שאנחנו נעמוד ברף המוסרי שהיא מציבה. בין השאר הוא כולל את מצוות המלך שלא ירבה לו נשים. לא ירבה לו כח ועוצמה רבים מידי. יקח איתו ספר תורה לכל מקום, שיזכיר לו המחויבות שלו ואת מגבלות כחו.
השורש של גאוות המלכים הוא בלבול מושגי. מלכי המזרח הקדום (אם מתאמצים אפשר למצוא את התופעה הזו גם כיום בכל מיני מקומות;) בטוחים שהם במרכז הסיפור, העם בסך הכל בא לשרת אותם. העמדה של התורה, כמו שאומר גם ד"ר מלאך, הפוכה לגמרי. העם הוא הסיפור, האיש הפשוט. תפקידו של המלך הוא לשרת את העם.
"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג).
במה באה לידי ביטוי ענוותנותו? בעיני אחד הרגעים המשמעותיים שבו היא נחשפה היה תגובה של משה לגזרת הכליה שנגזרה על עם ישראל בחטא העגל:
"וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם. וְאִם אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (שמות לב, לב)".
אם עם ישראל חדל מלהתקיים, אין לי זכות קיום, אומר ה' למשה.
רגע נוסף כזה מגיע בפרשת פנחס, כאשר משה מבקש מהקב"ה למצוא לו מחליף. משה לא עושה את זה בלית ברירה או בחטף. התורה מדגישה שהוא ממש בא בתביעה כלפי שמיא. רואים את זה דרך הפסוק שבו משה פונה לה' בנושא הזה:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר" (במדבר כז, טו).
חשיבותה של הפניה הזו, מבחינת משה, היא כמו של הדיבורים האלוקיים שבהם ניתנה התורה למשה ולכל ישראל.
ענוותנותו של משה באה לידי ביטוי באכפתיות עמוקה כלפי עם ישראל. בתפיסה לפיה הוא, משה, משרת את העם ולא להיפך.
ישנו ביטוי שאנחנו משתמשים בו לתאר את רוממות המלכות: "הוד מלכותו". הקב"ה מצווה את משה לתת מהודו, מהוד המלכות שלו, ליהושע תלמידו בעודו בחייו, ומשה עושה את זה.
חלקו של משה, ושל הענווה שלו, במעבר המנהיגות החלק משמעותי מאוד. אבל הוא לא יכול היה לקרות בלי יהושע.
למה הוא נבחר בתור מנהיג? הכתוב מעיד עליו שהוא "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" (שם פס' יח). המפרשים מתווכחים ביניהם על פירוש התכונה הזו. נראה לי שאפשר להסכים על כך שזוהי תכונת המנהיגות, אותו אלמנט שגורם לזה שהוא יהיה המוביל. ברקע נחפשנו כבר לתכונה משמעותית אחרת של יהושע, היא בסיסית יותר, ואני חושב שהמעבר הזה לא היה יכול לקרות בלעדיה. זו לא תכונת המנהיגות וההובלה, אבל היא תנאי לכך שהמנהיגות של יהושע היתה יכולה לבוא לידי ביטוי בפוליטיקה של עם ישראל במדבר. התכונה היא- נאמנות.
נאמנותו של יהושע באה לידי ביטוי בפסוק שמתאר מה הוא עשה בתקופה ארוכה שבה ישראל חנו במדבר ומשה היה עסוק בדיבור ישיר עם השכינה.
וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל (שמות לג יא).
משה נמצא ברום גובה הנבואה, הוא עולה ויורד מן ההר, נמנע מאכילה ושתיה לתקופות ארוכות. משה זקוק למישהו שיסדר לו את חדר העבודה ואת הלו"ז, שיארגן את התיקיות והפגישות, שיקבל פניות בזמן שהוא לא נמצא. יהושע נמצא שם כל הזמן. לעשות כל מה שצריך. לא מש מהאוהל.
הכתוב קורא לו "נער" למרות שהוא כבר הוכיח את עצמו כמצביא מוצלח במלחמת עמלק. אבל עכשיו התפקיד שלו הוא להיות העוזר האישי של משה, ובזה הוא מתמקד בכל כחו במשך ארבעים שנה בלי הפסקה. נאמנות מוחלטת.
מעברים זה דבר רגיש. פרידה ממנהיג כמו משה היא בטח לא דבר קל. התנ"ך הוא ספר שמציב מטרות כאלה שבטווח הקצר האנושות ועם ישראל נכשלים בהם פעם אחר פעם. ההצלחות בו לא רבות, וכאן באחד הרגעים הרגישים ביותר נעשה מעבר מנהיגות חלק ומוצלח.
העובדה הזו נזקפת לזכותם של שני מנהיגי המופת שעם ישראל התברך בהם. הם היו קדושי עליון, בעלי השגות שמימיות, וגם כשרון וכריזמה לא חסרו. אבל לפני כן, היתה להם את היכולת להבין איפה מסתיים התפקיד שלהם ומי הסיפור המרכזי. משה היה עניו, היה ברור לו שהעם הוא הסיפור. יהושע היה משרת נאמן היה ברור לו שמשה הוא הסיפור. ענווה מוחלטת של המנהיג שנמצא בראש הפירמידה כלפי העם שתחתיו, ונאמנות מוחלטת מצד מי שמשרת תחתיו כלפי המנהיג שמעליו.
זוהי מנהיגות.
הלוואי שנהיה ראויים.
Commenti